פסק-דין בתיק ע"פ 2138/13

השופט ס' ג'ובראן:

1.        לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 40822-10-12, כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) מיום 4.2.2013.

2.        המערער הורשע ביום 31.1.2013 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה על פי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תגביל עצמה ותטען לעונש של 20 חודשי מאסר בפועל מיום מאסרו, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.

3.        על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במהלך שנת 2012, עבד המערער יחד עם פ' בסופר "זול וגדול" בעיר לוד. תחילת הפרשה בשיחה שניהל עם המערער ד', מנהלו של המערער, בנושא סכסוך בין האחרון לבין פ'. בעקבות זאת, רץ המערער לקצבייה שבסופר ונטל משם סכין. ד', בתגובה, אחז במערער, שזרק את הסכין ופרץ בבכי. לאור אירוע זה, שלח ד' את המערער לביתו, וביקש מ-פ' כי יסיים את הסכסוך ביניהם. מספר חודשים לאחר אירוע זה, עבדו המערער, פ', ועובד נוסף - מ', במפעל בצפריר, אליו נשלחו לתגבור מטעם הסופר בו עבדו. באחד מן הימים המערער לא הגיע לעבודה במפעל. מנהל המשמרת התקשר אליו ושאל אותו לפשר הדבר, והמערער ענה לו כי פ' ו-מ' לא אספו אותו בבוקר מביתו, ואין לו אפשרות להגיע למפעל באופן עצמאי. יומיים לאחר מכן, פנה ד' בשנית אל פ' בבקשה כי יסיים את הסכסוך בינו לבין המערער. זאת, לאור כך שהמערער עדיין כועס על פ', מוציא את דיבתו, ועלול להזיק לו בעבודה בסופר. באותו היום בשעות ערב, נסעו פ' ו-מ' אל ביתו של המערער, כדי להתעמת עימו. מ' קרא למערער לצאת מביתו, החלו דין ודברים בין השלושה, במהלכו תקפו השניים את המערער, והאחרון דקר את מ' בגבו, בשכמה ובידו באמצעות חפץ חד. מיד לאחר מכן, השליך המערער את החפץ החד, ונס מהאיזור.

4.        כתוצאה ממעשיו של המערער, אושפז מ' בבית חולים למשך יומיים, נגרמו לו חתכים, והוא נזקק לניתוח ותפרים.

5.        בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ביום 4.2.2013. בגזר דינו, שקל בית המשפט לחומרה את חומרת העבירה. לקולה, ציין כי נסיבות העבירה מלמדות כי המערער פעל כפי שפעל למען התגוננות מפני תוקפיו, אולם לא באופן העומד בתנאי סייג ההגנה העצמית. עוד שקל לקולה את הסכם סולחה שנערך בין המערער לבין מ', עובדה המאיינת אלימות עתידית בין השניים. כמו כן, ציין בית המשפט את העובדה כי המערער הודה ובכך חסך זמן שיפוטי, והביע חרטה על מעשיו.

6.        על בסיס זה, גזר בית המשפט על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי; ופיצוי למתלונן על סך 5,000 ש"ח.

7.        מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סטה בצורה משמעותית ממתחם הענישה הראוי, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לדידו, בית המשפט המחוזי לא ייחס חשיבות מספקת למספר נסיבות האופפות את העבירה בה הורשע ונסיבותיו האישיות.

8.        במסגרת זאת, טוען הוא כי בית המשפט המחוזי היה צריך לייחס משקל רב לטענותיו כי נקט בהגנה עצמית, לעובדה כי הוא הותקף על ידי פ' ו-מ' תחילה לעיני אשתו ובנותיו, לפציעות הקשות שמהן סבל כתוצאה מהאירוע, ולעובדה כי הפיצויים שהוטלו עליו שולמו במלואם עוד בטרם מתן גזר הדין.

9.        כמו כן, טוען הוא כי המשיבה, במסגרת הטיעונים לעונש, תיקנה את כתב האישום לאור קשיים ראייתיים בהוכחת אשמתו ולאור נסיבות המקרה (הפגיעות הקשות שסבל המערער עצמו והתפתחות האירוע). העולה מן האמור כי לדידו, תיקון כתב האישום לא נבע מפשרה שהושגה כחלק מהסדר טיעון, אלא לאור קושי אובייקטיבי שבו נתקלה המשיבה לקראת שמיעת הראיות בתיק.

10.      עוד טוען המערער להפליה ואכיפה בררנית בעניינו, נוכח אי העמדה לדין של פ' ו-מ', על אף הפציעות הקשות שגרמו לו. המערער טוען כי "המתלוננים (פ' ומ' - ס' ג') נחקרו תחת אזהרה, תוך כדי העימות בינם לבין המערער, אולם למצער, בפועל לא ננקטו פעולות חקירה נוספות, לא נגבתה הודעה תחת אזהרה מאותם מתלוננים, ואף אחד מהם לא הועמד לדין בגין אירוע התקיפה של המערער" (סעיף 18 לכתב הערעור).

11.      לבסוף, טוען המערער כי נסיבותיו האישיות הייחודיות לא נשקלו בעת קביעת עונשו. לדוגמא, העדר עבר פלילי רלוונטי, קשיים כלכליים, הסכם הסולחה שנערך בין הצדדים, אי הגשת תסקיר מבחן בעניינו, ומחלות קשות מהן הוא סובל.

12.      מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לדידה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג כלל ממתחם הענישה לעבירה בה הורשע בנסיבות דומות. במסגרת זאת, טוענת היא כי הנסיבות המקלות שציין המערער, צוינו מפורשות ונשקלו על ידי בית המשפט המחוזי בגזר הדין.

13.      לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, בתסקירי שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות.

14.      כידוע, "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)).

15.      עיינו בקפידה באסופת הפסיקה שהגיש המערער. אולם, לא מצאנו כי ממנה עולה כי עונשו של המערער חורג ממתחם הענישה הנהוג או הראוי. להפך, כפי שיפורט להלן, אסופת הפסיקה מוכיחה את ההפך.

16.      כך לדוגמא בע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (5.11.2012), אליו מפנה המערער, דחה בית משפט זה ערעור כנגד עונש מאסר בפועל של 10 חודשים בגין חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. אומנם, מדובר בעונש קל במעט מזה שנגזר על המערער, אולם לא במידה המצדיקה את התערבותנו.

17.      בנוסף, בע"פ 13/8 חאלד נ' מדינת ישראל (17.2.2013), דחה בית משפט זה ערעור על חומרת עונש מאסר בפועל של 12 חודשים שנגזרו בנסיבות דומות גם כן. אומנם, במקרה זה הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות חמורות, אולם בעניינו ניתן תסקיר מבחן חיובי, הוא היה בן 19 בלבד בעת ביצוע העבירה, קרי, היה "בגיר צעיר", וללא עבר פלילי כלשהו.

18.      המערער טען בנוסף לאכיפה סלקטיבית, לאור זאת שנגד פ' ו-מ' לא הוגשו כתבי אישום. אומנם, אכיפה סלקטיבית יכולה להוות שיקול לקולה בקביעת עונש (ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 330-327 (2008) (להלן: טמיר)). במצב דברים מעין זה, כאשר במובהק המידע הדרוש לטובת הוכחת הטענה מצוי בידי המשיבה, מוטל על האחרונה באופן עקרוני הנטל להפריכה (ראו:בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 308 (1999). אולם, במקרה מעין זה, כאשר הטענה נטענה על ידי המערער באופן כוללני, נראה כי הוא לא עמד אף בנטל הראשוני להראות כי לכאורה מדובר באכיפה בררנית (שם, בעמוד 307).